[אין_קול] בשיעור הזה נעסוק בדור ביאליק, בשורה של משוררים שכתבו במובן מסוים תחת כנפיו, אלא שהעניין הוא לא רק מניין של משוררים שפעלו פחות או יותר מ-1900 ואילך עד אמצע המאה ה-20 ולא רק בעובדה שרבים מהם משוררים משפיעים, חשובים, בעלי נוכחות בלתי רגילה, אלא בעובדה שדור ביאליק הוא תחילתו של תהליך רחב הרבה יותר והוא צמיחתה של קהילה ספרותית בעברית, קהילה שהיא לא רק של קוראים אלא של יוצרים שמושפעים מתוך תהליכים שמתרחשים כולם בתוך התרבות העברית. האנשים האלה שאנחנו מונים אותם כאן, זלמן שניאור, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמן, דוד שמעוני, יעקב לרנר, יעקב כהן, הם משוררים שראשית יצירתם מותנית ממש, היא בעקבות פגישה עם שירת ביאליק. רבים מהם צעירים מביאליק רק בכמה שנים. הם ילידי שנות ה-80 של המאה ה-19 והם פגשו בראשית חייהם הספרותיים, בגיל ההתבגרות ממש, את שירי ביאליק הראשונים בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19, וההשפעה הזאת היא זאת שנחתמה בהם כדבר המכריע, כדבר הפורמטיבי בעולמם הפואטי. ביאליק שם בפניהם את סדר היום התרבותי והסגנוני. היוצא מכך הוא שהם בהרבה מובנים תלמידים שלו, גם אם הם לא למדו את זה בשום מקום מסודר. זאת הייתה ההתרחשות הראשונה שבה השירה העברית הפכה ממשוררים לעולם, למרחב שלם, למקום וירטואלי אבל שהוא מלא מתחים בינו לבין עצמו. המשוררים שמניתי הם רק הזכורים ביותר, הם המיטב של הדור הזה, והמרתק מכיוון אחר הוא זה שההתרחשות הזאת כל כולה עדיין קודמת, שני דורות לפחות, לקומה של מדינת ישראל והיא בעצם מתרחשת במרחב שעדיין איננו מדבר עברית, עדיין התנאי הראשון של המעבר אל העברית מלשון שאיננה לשון דיבור אל לשון שיש בה דיבור שמתגלם ביצירה האמנותית מתרחש כאן. אנחנו נמצאים עדיין במרחב שבו השפות האחראיות על חיי היומיום אינן עברית, אלה רוסית, יידיש, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ובתוכן השירה העברית הולכת ויוצרת עולם. העולם הזה מתרחש בין אנשים בתוך הכתיבה באמצעות כתבי עת. זאת הקהילה הספרותית של הספרות העברית החדשה, והיוצרים האלה שעסקנו בהם כאן עד עכשיו ובעיקר הבאים הם כולם יוצרים שעבדו גם בתחום הפרוזה, גם בתחום הפובליציסטיקה וגם בתחום השירה. השירה היא אולי הישגם הגבוה ביותר. זה נכון על ביאליק, זה נכון על טשרניחובסקי, זה נכון על זלמן שניאור ויעקב שטיינברג, אבל בעצם גם שטיינברג הוא סופר שאינו נופל מהיותו משורר. יש כמעט איזון בין התחומים האלה. אלו סופרים ומשוררים אבל כאן אנחנו נדבר רק על שירתם. זלמן שניאור הוא עוף מוזר, מפתיע, גאוני, צריך לומר, שצמח ממש תחת כנפיו של ביאליק. שיריו המוקדמים ויצירתו המוקדמת נראו לביאליק דבר שמבטיח גדולות. ביאליק העריך מאוד ועודד אותו מאוד והוא אחראי ללא מעט מהישגיו המוקדמים. כפי שנראה, גם האופן שבו הוא כותב שורה עברית, גם תפיסת הלשון העברית שלו, תפיסת המשקל בוודאי, המוזיקליות, מושפעים חזק מאוד מביאליק אבל מדובר על אדם אחר לגמרי. מדובר על אדם רחוק מביאליק וגם מטשרניחובסקי. הוא נולד כעשור שנים מאוחר יותר ובכל זאת, הוא נמצא בעולם אחר לגמרי. זהו העולם של המעבר בין המאות, זה עולם שנמצא קרוב מאוד להתרחשות חדשה מאוד, מודרניסטית, לאורח חיים אחר. עולמו השירי של שניאור רחוק מאוד ממשבר האמונה ומשבר חיי המסורת שפגשנו אצל ביאליק ובעקיפין גם אצל טשרניחובסקי. אני רוצה לפתוח בשיר שנראה אולי קצת פרובוקטיבי אבל הוא אופייני לגמרי לעולמו של השירי של זלמן שניאור. ׳כך נושקים אנחנו׳. אקרא בפתיחה רק כמה שורות בהברה ישראלית כדי שנבין בדיוק על מה הוא מדבר. ״לא אינך יודעה עדיין, ילדתי, ״איך נושקים אנחנו. זרועות, נחשים מתלכדים, ״מרעילים וחונקים ולוחצים חזה לחזה עד שלא ידע כל אחד בין ליבו ובין לב חברו. ״ושפה לשפה נדבקות ודולקות בלהב ארגמן, וסופג פה אחד ושותה ומוצץ עלומי חברו. ״סופג האחד טל אביב ומשלם בקיץ, בקיץ. ״כך נושקים אנחנו!״, ובאשכנזית ״לא אינך יודעה עדיין, ילדתי, איך נושקים אנחנו. ״זרועות, נחשים מתלכדים, מרעילים וחונקים ״ולוחצים חזה לחזה עד שלא ידע כל אחד בין ליבו ״ובין לב חברו. ושפה לשפה נדבקות ודולקות ״בלהב ארגמן, וסופג פה אחד ושותה ומוצץ עלומי חברו. ״סופג האחד טל אביב ומשלם בקיץ, בקיץ. ״כן נושקים אנחנו!״. זאת שירה על ארוס אבל על ארוס אחר מזה של טשרניחובסקי ומזה של ביאליק. זהו ארוס הכרזתי, זהו מניפסט על סוג אחר, פרוץ ממש, של אהבה פיזית ורצון לדבר עליה בצורה חזקה מאוד. החוזק הזה, הנקודה שבה יש איזו הרגשה שיש כאן איזו התרסה כלפי משהו, היא התחושה הכמוסה שהוא מדבר בעולם יהודי. בשירה וינאית או פריזאית אין צורך להגיד את הדברים האלה בעוצמה כזאת, זה כמעט ברור. זה יהיה חלק מתוך מסכת רחבה יותר. לדבר על ׳נשיקה׳ ולהמשיך הלאה מפתיחתו המפורסמת של שיר השירים ולהגיד ״סופג פה אחד ושותה ומוצץ״, ולהגיד את זה באופן הזה זאת הנקודה שבה אנחנו רואים את הרצון להבקיע, להיכנס אל תוך שיח שלא שמע דברים כאלה באופן הזה. ואז הוא גם אומר דבר מעניין מאוד בכיוון הזה. הוא מעמיד את האהבה בכיוון שיש בו אמנם צד אירוטי רומנטי מאוד, אבל יש בו גם איזה דבר חדש והוא הנקודה שהיא פוסט-בודלרית, יש בה כבר משהו אחר, צריך גם לומר עירוני מאוד, לא שייך לעולם הכפרים ועלם הפסטורלה שטשרניחובסקי כל כך קרוב אליו. ההרגשה שהתשוקה יש בה איזו שתייה של השני עם איזשהו ממד של אלימות עד איזשהו רצון אולי אפילו להרוג אותו, ״מוצץ עלומי חברו״. ההרגשה שיש כאן מחיר, ״משלם בקיץ, בקיץ״. הסיום של השיר הזה הוא שוב התרסה אלילית משהו מול העולם היהודי אבל גם מול עולם המסורת הרומנטי. [אין_קול] ״כי רבה האש בעורקינו, ואם לא נשפכנה ברעדה ״בחיק נשים טהורות עיניים ובקווצות התום של עלמות ״יתפרץ הלהב מגדותיו ושרף ליבנו לאפר. ״ואלוהי האהבה הגדול ״לא יסלח, לעולם לא יסלח, ״אם נפזר לריק אהבתנו באדי החיים הקרים, ״אם נחמם את רקח הצפון ונחלק לרעבים ליבנו ״ואם נשחית כוחנו ברוח״. איזה מין ישות זאת, ׳אלוהי האהבה׳? זה הקדוש ברוך הוא? זה אמור? זה קופידון? איזה מין יצור זה? מה הוא פשר הנאמנות לאלוהי האהבה וההרגשה שאם את כוחות היצר האלה לא נבטא, לא נשפוך באיזשהו אופן, ״אם לא נשפכנה ״ברעדה״, וכאן ה׳נשפכנה ברעדה׳ רומז באופן מאוד לא דק להתרחשות סקסואלית קונקרטית חזקה אמיתית. הדבר הזה יזיק, הדבר הזה יגבה מחיר ויש כאן איזשהו סדר עולם חדש. יכול להיות אולי שעצם הדיבור הזה על ארוס ואהבה לא יכול לעניין באמת איש היום משום שהמתרס הזה שאותו הוא רוצה להפיל נפל זה מכבר. הפרויקט התרבותי שלו בשיר הזה אולי מוצה כבר עד תום, אבל ראו את הכיוון שמהבחינה הזאת הוא עכשווי לגמרי. זאת ההתרחשות של 1905, 1906, 1907 של העולם האירופי. הייתי אומר שבמושגים צרפתיים הוא שייך למה שהם כינו הבל אפוק, העידן היפה. זהו עידן של התרחשות עירונית בין בני אדם מסוג חדש. הם משקיעים לא מעט בלבוש, הם גנדרנים, לגברים ביניהם קוראים דנדיים, יש ביניהם יחסים אירוטיים אינטנסיביים בין גברים ונשים, לא בהכרח נשואים. הם מתרחשים במועדונים, בתיאטראות, בבתי אופרה, בבתי קפה. אין כאן זכר לעולמה של העיירה היהודית, לאופן החינוך היהודי. גם הרמזים הלשוניים לעולמו של המדרש ושל עולמם של חז״ל נמצאים כאן ברקע, הם הרבה יותר סמויים מאשר בשירת ביאליק, וזה לא שעולמו הקודם של זלמן שניאור שונה בהרבה מעולמו של ביאליק, הוא לא, וגם רמתו בתחום הזה לא נפלה מזו של ביאליק, ובכל זאת אנחנו שמים לב פתאום יש כאן איזו רגישות חדה. בעצם זה אדם מסוג אחר לגמרי, בוטח מאוד, נמצא באמצע העולם האירופי. [אין_קול]
