ראינו איפוא, עד כמה מגוונת דמותו של משה במקרא, פסוקים ספרותיים שונים, התייחסויות שונות פעם עבד, פעם משרת, פעם נביא פעם כמעט איש צבא, לעתים מתפלל. אבל הקורס הזה לא יעסוק רק בדמויותיו של משה במקרא. העניין שעלינו למעשה לראות איזה כמין פרימידה ענקית, הפוכה, שנבנתה על דמותו של משה, כאמור במהלך הדורות. פירמידה שאפשר לפלח אותה לפי שכבות ולראות דרכים שונות שבהם צוירה דמותו של משה, כבר בשלהי ימי המקרא, ספרות הבית השני, לאחר מכן בספרות חכמים, ספרות חז"ל שנרחיב לדבר עליה וכן בספרויות נוספות ומטרתינו כעת לנסות לזכור, שוב בחטף, רק כמעין מבוא, כמעין נותן טעם, מתאבנים, את הסוגים הספרותיים השונים ובשורות שונות שבחלקן עוד נחזור ונעסוק כדי לראות את השפע האדיר של מקורות שהתקשינו למען האמת להחליט מה להכניס לצד המצומצם הזה של שיעור אחד על דמות אדירה כ"כ כדמותו או דמויותיו של משה ונפתח באותם ספרים, שלא זכו להכנס למקרא או לתנ"ך. אותם ספרים שמכונים בתואר "הספרים החיצוניים", כיון שנותרו בחוץ. מסתבר שהתהליך של הפיכת ספרים לספר, היינו, הספרייה הגדולה של העולם הקדום לספר אחד שנקרא תנ"ך: תורה נביאים כתובים, הוא לא תהליך של יום אחד ולא של רגע אחד, הוא תהליך ארוך ממושך, שלווה בוויכוחים, במאבקים, בדעות שונות עד שבסופו של דבר, מאוד מאוחר, הוחלט מה צורתו של ספר התנ"ך, זה כמו יריחו סגורה ומסוגרת. אין נכנסים ואין יוצאים. אבל בתהליך זה של בניית ספר התנ"ך, היו ספרים רבים שאולי התכוונו, אולי שאפו, אולי רצו באמת להיות חלק מספר הספרים אבל מסיבות אלה או אחרות שלא תמיד ברורות לנו, נדחו ונותרו בשוליים ורובם בשל כך גם אבדו מעם ישראל, משום שעם ישראל קידש את ספר הספרים, את התנ"ך וכל דבר אחר נותר בשוליים ואבד. למזלנו הכנסייה הנוצרית אימצה אל חיקה חלק גדול מן הספרים האלה. אומנם תרגמה אותם ללשונותיה שלה: יוונית, לטינית, ארמנית, סורית, קופטית, מה עוד שכחתי? ובדרך הזו הספרים נשמרו בשוליים, לא פעם גם עובדו על ידי הסופרים הנוצרים, כדי שישמשו את מטרותיהם שלהם, אבל בסופו של דבר עלינו להיות אסירי תודה על הכנסיות הנוצריות ששימרו לנו חלק מעושר אדיר של ספרים, שלא זכו להיכנס את התנ"ך והמשנה מכנה אותם, כנראה בתואר גנאי "ספרים חיצוניים" וגם אוסרת, בזמנו אסרה על הקריאה בהם והשימוש בהם, משום שהם לא נמצאו ראויים להיות חלק מכתבי הקודש. בספרים האלה שנזכיר כמה מהם משמשת כמובן דמותו של משה, איך אפשר אחרת? ספרים חיצוניים שאינם עוסקים במשה אך נזכיר אותם למען התמונה השלמה, הם דרך משל ספר חשמונאים, הקרוי ספר מכבים, המתאר, ארבעה ספרים, המתארים את האירועים של מרד החשמונאים, אז במאה ה-67 לפני הספירה ומה שבא בעקבותיו. מקור חשוב מאוד ומרכזי לתולדות עם ישראל. תארו לכם איך היו נראים שיעורי תנ"ך בבתי הספר, איך היתה נראית בחינת הבגרות? אם בבחינת הבגרות בתנ"ך היו בוחנים על יהודה המכבי, או על מתתיהו אבל הספר הזה נותר בחוץ. ספר חיצוני. ספר חיצוני אחר שגם הוא לא עוסק במשה, חיבר 12 צוואות פיקטיביות שהושמו בפיהן של בני יעקב. צוואתו של ראובן, צוואתו של שמעון. טקסטים מרתקים, אך כיון שהם עוסקים בשבטים, כלומר בבני יעקב, הם לא מגיעים אל משה לצערנו ולא נוכל לעסוק בהם. ספר חיצוני אחר שכן עוסק בדמותו של משה הוא ספר היובלים, שקיבל את שמו בזכות החשבון המיוחד של השנים שיש בו. הוא בונה את ההיסטוריה לא על פי מאות שנה, כפי שאנו רגילים ולא על פי שיטה אחרת, אלא על פי מניין של 49 או 50 שנה, כלומר יובל והוא מספר את תולדות העולם מראשיתו ועד זמן חיבורו, מיד נאמר מדוע, על פי חלוקה ליובלים כשכל יובל מתחלק ל-7 שבועות וכל שבוע מחולק ל-7 שנים, כך שכל תאריך שם הוא היובל, השנה והשבוע שבו הדברים התרחשו. ספר היובלים נכתב על פי מחברו, נאמר על פי מחברו למשה רבנו בהר סיני. משה עולה להר סיני, כולנו יודעים. הוא יושב שם 40 יום ו-40 לילה ויורד עם לוחות הברית. מה עוד עשה משה בהר סיני לפי מחבר ספר היובלים, או היובלות שאומרים גם נכון, מחבר ספר היובלים. לדעתו משה פגש שם איזה מלאך והמלאך סיפר למשה באריכות רבה את תולדות העולם מבריאת העולם ועד מתן תורה עצמו, כך שיש פה מעין נאום שנאמר אל משה, מפיו של מלאך היושב בשמיים. החיבור נתחבר במאה ה-1, כך אומרים היום, לפני הספירה. >> או ה-2. או ה-2, לפני למעלה מ-2100 שנה. בוא נזכור, לפני למעלה מ-2000 שנה, ספר שייתכן שהיה נבחר להיכנס אל המקרא, אבל בגלל ההלכה המיוחדת שלו והחשבון שנים המיוחד שלו, נותר בשוליים. תורגם בסופו של דבר לשפת הכנסייה החבשית ותורגם חזרה לעברית, בזמן האחרון, ע"י פרוספור כנה ורמן, מאוניברסיטת באר שבע. >> היו גם תרגומים קודמים, כגון התרגום באוסף הספרים החיצוניים של כהנא. של כהנא, אסור לשכוח זה נכון. וכמובן גם מצאו כמה וכמה טקסטים עבריים מקוריים בין מגילות מדבר יהודה שעוד נזכיר בהמשך. וזה מדהים מפני שבמדבר יהודה, בספריה של קומראן, נתגלו אם אינני טועה, כ-16 עותקים של ספר היובלים, ללמדכם עד כמה היה הספר הזה פופולארי. אבל כאמור, כיון שהספר הזה לא נתקבל אל חיק היהדות הנורמטיבית הוא נדחה והמקור העברי אבד. לכן, שערו בנפשיכם איזה נס ואיזו שמחה הייתה זו לגלות שרידים מכה הרבה כתבי יד בקומראן. הספר שנלקח מאיתנו ועבר ללשון אחרת, פתאום חוזר הביתה וחלקים גדולים ממנו שוב נמצאים לפנינו בשפה המקורית שלו, בשפה העברית. והנה רק לשם דוגמה, קטע קצר מספר היובלים על פי התרגום שהזכרתי של כנה ורמן, שבפרק מ"ח זה לקראת סוף הספר, מספר המלאך למשה ואומר לו כך: ״בשנה השישית בשבוע השלישי ביובל הארבעים ותשעה״, כלומר עברו מאז בריאת העולם לפי החשבון שלו 49 יובלים, תכפילו את זה ב-50 ועוד כבר מדובר בשבוע ה-3 של היובל הזה, בשנה ה-6 שלו שהיא על פי החשבון שנת 2372 לבריאת העולם למי שמתעניין לדעת, מספר המלאך למשה, מה שמשה אמור לדעת "בשנה הזו הלכת לארץ מדין" זה הסיפור הידוע על משה הבורח ממצרים אל מדיין ״וישבת שם חמישה שבועים ושנה אחת״. זה מרתק. לפי המסורת הזאת משה יושב במדין חמישה שבועים, כלומר 35 שנה >> ועוד שנה, 36. >> 36. המקרא לא אומר דבר, זו התקופה שבה משה שהה במדין, אבל החיבור הזה יודע 36 שנה, הגענו לשנת 2410 לבריאת העולם לפי החשבון שלו ואז אומר המלאך למשה: "ותשוב למצרים" ואז הוא מזכיר לו "ואתה תדע ״את אשר רצה לעשות לך שר המשטמה בשובך למצרים בדרך, ״בצל האלון, האם לא ביקש בכל כוחו להורגך ולמלט את המצרים מידך, ״כי ראה אותך כי נשלחת לעשות משפט ונקמה במצרים ואצילך מידיו?" ומה שאומר פה המלאך המדבר למשה, אתה זוכר את האירוע שהיה בצל האלון? >> בכלל לכל הסיפור הזה הרי יש בו משום פרשנות, כמו כל ספר היובלים שהוא בעצם מפרש, בזה שהוא מספר מחדש את סיפורי המקרא, הרי הוא מפרש אותם. חוליה מאוד מאוד חשובה אם כן בתולדות הפרשנות של הסיפור המקראי וסיפורי משה בפרט. >> 2200 שנה לפני זמננו שלא נשכח. >> והנה הסיפור המקראי הרי בשמות פרק ד', סיפור נורא, בא כאשר משה, ציפורה אשתו, כן נמצאים בדרך למצרים וגם עם הילדים, אלוהים מבקש להרוג את משה. אלוהים מבקש להרוג את משה. כמובן דבר כה מוזר ולכן כאשר הסיפור הזה בספר היובלים חוזר על המעשה. כמובן לא אלוהים ביקש להרוג את משה, אלא השר משטמה כלומר ספר היובלים מציג לנו דמויות שכאלה, כל מיני שרים שמייצגים תכונות, כל מיני מלאכים, אם תרצו, שמייצגים תכונות שונות, אז השר משטמה, מין שטן שכזה, שהוא ביקש להרוג את משה אבל כמובן שאלוהים לא הניח לו ואשר לאלון פתאום שהגיע לכאן, בצל האלון, כאן כנראה חל שיבוש מעניין, הרי הסיפור המקראי מספר שאירוע הזה אירע במלון בדרך, כן, ובמלון כנראה השתבש לאלון ואם כבר השתבש לאלון, אז גם יש צל לאלון. והדברים מסתדרים. >> ומעניין מדוע ביקש המלאך, שר המשטמה, להרוג את משה? כדי למנוע את יציאת מצרים. הוא הבין שמשה הולך לעשות משפט ושפטים במצרים. כדי למנוע אותו ביקש להרוג אותו אבל כמובן המלאך, 'אצילך מידיו', הצילו. הנה לכם דוגמא קטנה לטקסט בן 2200 שנה, חלק קטן מספר היובלים שנזכיר אותו פעמים נוספות שהוא חלק קטן מספרות הבית ה-2, הספרות החיצונית שגם אותה נזכיר פעמים נוספות רק כנותן טעם, אלמנט קטן, פירוש קטן לקטע מקראי אחד ועולם שלם מסתתר מאחוריו. מן הספרות החיצונית נעבור לקבוצה אחרת של מחברים ושל יצירות, הספרות היהודית הלניסטית. זו ספרות שנכתבה בידי יהודים, כפי ש'iii' מעיד עליה, שחיו בעולם היווני ההליניסטי וכתבו מלכתחילה בשפה היוונית כאשר הכתבים שלהם כוונו בעת ובעונה אחת גם לאחיהם היהודים שאולי כבר לא דיברו עברית ונזקקו לקריאת טקסטים ביוונית ובייחוד גם לעולם הנוכרי, לעולם היווני שהפך אותם שהיה לא פעם טעון בנטיות אנטי-יהודיות שלא לומר אנטישמיות וצריך היה להסביר לעולם הנוכרי התרבותי של אותם הימים מה גדולתו של עם ישראל ומה גדולת תורתו של עם ישראל. מתוך הספרות הגדולה הזו שכבר הזכרנו בקצרה את הפילוסוף פילון האלכסנדרוני ואת ההיסטוריוגרף יוסף בן מתתיהו, נכיר במהלך הקורס אנשים נוספים כגון: הסופר היהודי ארתפנוס שחיי ככל הנראה באלכסנדריה סביב לשנת 200 לפני הספירה, 2000 וכמה, 200 שנה לפני ימינו שלנו, 2300 שנה לפני ימינו שלנו. ואותו ארתפנוס שכתב ביוונית, כתב כמה וכמה חיבורים על היהודים ומקום מרכזי בהם הוא נתן כמובן לדמותו של משה, שהרי ארתפנוס יושב במצרים באלכסנדריה ומשה, שיצא ממצרים הוא דמות מרכזית מאוד ובין השאר מספר ארתפנוס על משה כמה וכמה דברים שהם לפנינו ברגע זה כגון הקביעה שאותו משה, אומר ארתפנוס, היה מורהו של אורפאוס. אורפאוס, דמות מיתולוגית, חצי אל חצי אדם, לפי המסורת או לפי כמה מסורות בנו של אפולו, הוא אבי המוזיקה, אבי המשוררים. ומה אומר ארתפנוס לקוראיו היוונים אתם משתבחים בתרבות היוונית בשירה, במוזיקה תדעו לכם אורפאוס היה תלמידו של משה, משה הוא זה שהעניק לכם את המוזיקה והשירה. וכאשר גדל משה הוא לימד את האנשים דברים מועילים רבים, הוא המציא אוניות, הוא אבי השיט בעולם הספנות, הוא המציא מכונות להנחת אבנים, הפירמידות הגדולות משה הוא זה שלימד כיצד לבנות אותם, הוא המציא את הנשק המצרי, אוי לנו ואבוי לנו ואת המכשירים להשקאה. >> שיטת הטפטפות, משה המציא. >> שהרי מצרים בלי השקאה היא לא קיימת בכלל, וגם את מכשירי המלחמה וגם את הפילוסופיה. שימו לב אומר ארתפנוס כל התרבות העולמית היא למעשה מעשה ידיו של משה, של עם ישראל, אנחנו נתנו לעולם את הכל. כמו כן חילק את הארץ, את מצרים ל- 36 מחוזות ולכל מחוז קבע אל משלו לעובדו, פה יעבדו את האל הזה ופה את האל הזה, גם הדת המצרית למעשה היא מעשה ידיו של משה ולכהנים קבע את אותיות הקודש את סמלי הקודש שהם: חתולים, כלבים וינשופים שסימלו בעולם המצרי את האלים השונים. אל הכהנים גם חילק חבל אדמה נרחב וכך הלאה וכך הלאה. מה שאומר למעשה ארתפנוס בעברית פשוטה או ביוונית פשוטה, כל התרבות שלכם אתם אחיי המצרים בא מאיתנו ומי אם לא משה הוא התרבות המצרית. וצורה כזאת, העלאה כמעט של משה, הצגת משה כדמות נפלאה מופיעה גם בשאר החיבורים של העדות ההלניסטית, שחלקם באמת נכתבו סביב אלכסנדריה כגון אותו פילוסוף, פילון האלכסנדרוני, איש אלכסנדריה, שגם חיבר כפי שהזכרנו ביוגרפיה על דמותו של משה וברור שהיא מהללת ומשבחת את האיש הזה בכל דרך אפשרית. הוא הדין גם יוסף בן מתתיהו והוא הדין גם ביוצר נוסף שאני מקווה שיהיה הפתעה להרבה מהמאזינים המקשיבים לנו או הצופים בנו, סופר יהודי בשם יחזקאל שחי בשנת 200 שוב לפני הספירה במצרים, לא הנביא יחזקאל של המקרא, שחיבר מחזות ואחד המחזות הקרוי "יציאת מצרים" מדבר על דמותו של משה, שנגיע לעסוק בחלקים מיחזקאל נראה עד כמה השירה היא גם הספרות היהודית הלניסטית של זמנה מן המאה-2 לפני הספירה עד המאה ה-1 לספירה. באופן גס, הזמן שבו עם ישראל נפגש עם תרבות חדשה, התרבות ההלניסטית שהצמיחה משה חדש של אותה יהדות הלניסטית. מכאן אני חושב, נפסח כעת, נחזור לארץ ישראל, היינו באלכסנדריה ואולי נציץ לראות מה קרה שמה במצוקי ים המלח בדברי ים המלח בקומראן ואולי תאמר אתה על מגילות קומראן ומשה של אנשי קומראן. >> קודם כל קומראן וגילוי מגילות מדבר יהודה, נס גדול נעשה לנו הרי עד לפני כ-70 שנה כתבי היד העתיקים ביותר של המקרא שהיו בידינו היו מסופו של האלף ה-1 לספירה, כיצד נתגלגל התנ"ך בכל אותם שנים עלומות אין לנו מושג. הנה אירע לנו הנס הגדול הזה ונתגלו מגילות מדבר יהודה, ספריה שלמה, ובין הספרים בספריה הזאת, עותקים רבים של ספרות המקרא, כמובן עותקים שפגעי הזמן נגסו בהם, העכברים נגסו בהם, מזג האוויר נגס בהם ובכל זאת כיוון שאנחנו נמצאים באזור ים המלח, בכל זאת האקלים אפשר את שימורם של כתבי היד ובין השאר נתגלו שם גם כתבי יד של ספר שמות והנה כדוגמה אחת פסוק אחד ויחיד ברגע זה, פסוק מספר שמות פרק ב פסוק 3, נאמר על בת פרעה במקרא כפי שהוא לפנינו לפני שנגיע לקומראן, "ולא-יכלה עוד הצפינו" >> במגילות פה זה אמו של משה. >> סליחה. >> נאמר על אמו של משה. >> כן, נאמר על אמו של משה "ולא-יכלה עוד הצפינו "ותיקח לו תיבת גומא ותחמרה בחימר ובזפת "ותשם בה את הילד ותשם בסוף על-שפת היאור." כן והנה, הפסוק הזה כאשר אנחנו קוראים במגילת שמות מקומראן, פתאום הוא עבר שינוי. "ולא יכלה עוד הצפינו ותיקח לו תיבת גומא "ותחמרה בחימר ובזפת", עד כאן אותו הדבר כמו במקרא אבל "ותשים בה את הילד ותואמר לשפחתה לכי "ותשים אותו בסוף", כלומר מה פתאום יש כאן דמות נוספת, דמות משנית נוספת, שפחתה של אם משה כי הרצון הוא להציג את אם משה כגבירה חשובה, סוף סוף אמו של משה היא לא עושה פעולות כאלה בכוחות עצמה, יש לה משרתות ובכך גם יוצרים מזה משקל נגד לבת פרעה, כשם שבהמשך בת פרעה כאשר היא תגלה את הילד בסוף היא תשלח את שפחתה לאסוף את אמתה, לאסוף את הילד מן הסוף, כך גם אמו של משה כעין שולחת את אמתה שלה, את שפחתה שלה לשים את הילד בסוף על שפת היאור. >> ואז זה לא נראה לך כטקסט מקורי אלא כשינוי. >> כשינוי, עיבוד, כן. וקומראן כמובן לא רק קטעים כגון אלה. ספריית קומראן היא עשירה מאוד יש בה נדמה לי אלפי דפים וקרעי דפים ומן הסתם נתקל בעוד כמה וכמה מהם במהלך הקורס, שוב דוגמה אחת תספיק כדי לראות את האושר הגדול שגם אותם מגילות שהוצפנו שם במערות >> מה-100 הראשונה, שנייה לפני הספירה ראוי לומר. >> עד המאה ה-1 לספירה אני מניח. >> והשאלה הגדולה מי היו אותם אנשים אנחנו לא נחתור לעסוק בשאלה מי היו אנשי כת קומראן הם היו איסיים, האם הם היו כהנים? >> ואם כל כתבי היד נכתבו על ידי אנשי קומראן או שהגיעו שם הספרים רק לאיפסון במחסנים של קומראן, במנהרות קומראן אלה לא שאלות שנחדור אליהן. >> אבל אני חושב שאנחנו מצרפים כעט לספרים החיצוניים יהדות הלניסטית וקומראן קיבלנו עושר של מקורות, >> מתקופת בית שני. >> עוד לפני, קרוב, לפני חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה וזה כמובן אוצר בלוס של דברים שאי אפשר להתעלם מהם, כמו שגם כנראה אי אפשר להתעלם מטקסט נוסף קדום, מן הסתם קדום וזה תורתם של השומרונים. >> שוב, אחינו השומרונים אוחזים בחמשת חומשי תורה כלומר אין להם את ספרי הנבואים ולא ספרי כתובים, הם בחרו לאחוז רק בחמשת חומשי תורה וטעמם עימם, לא נכנס לסוגייה הזאת עכשיו, אבל חמשת חומשי תורה שלהם שונים בפרטים מרובים מחמשת חומשי תורה שלנו. אגב, יש דמיון בין נוסח התורה שבקומראן לבין נוסח התורה שבחמשת חומשי תורה השומרונים. כלומר כאשר השומרונים ביקשו לשמר את חמשת חומשי תורה הנוסח שעמד לידם היה דומה לנוסח הקומרני ועליו הם הוסיפו שינויים נחוצים אשר משקפים את אמונותיהם ואת דעותיהם. והנה שינוי אחד קטן וזהיר, משמות פרק א פסוק 22: "ויצו פרעה לכל עמו לאמור "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון", כך בנוסח שלנו והנה בנוסח קומראן, תוספת של מילה אחת ויחידה "ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד לעברים "היאורה תשליכוהו", שאם לא כן, הרי האם הוא מצווה גם על הריגת ילדי המצרים. >> כן. >> אני בטוח. כן. >> לפי המדרש זה בדיוק מה שהוא עשה. לפי המדרש פרעה ביקש להשמיד את כל הילדים, משום שהוא ידע וכבר דיברנו על מסורות של ניסיון להשמיד תינוק שעומד להיוולד מין פחד גדול מה יהיה איתו. לפי המדרשים לפחות ולא רק המדרשים פרעה ידע על לידת תינוק כלשהוא רק לא ידע אם הוא עברי או מצרי ולכן כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. >> וזה נפלא כי פה אנחנו רואים באמת שני זרמים פרשניים שונים, שני הזרמים הרגישו בקושי שבפסוק, נוסח שומרון של התורה מפרש את הדרך אחת והיא הוספת מילה, הנוסח של המדרש משמר את הטקסט כצורתו ומוצא הסבר אחר לתופעה. >> כן זה רק דוגמה אחת למה, מאות שינויים, אלפי שינויים בין התורה השומרונית לבין התורה שלנו ושוב שנעסוק במשה, אם נזכור שלגבי השומרונים רק חמישה חומשי תורה הם מקודשים הרי משה היא הדמות המרכזית האנושית בכלל שניתן לדבר עליה הוא הנביא בה׳ הידיעה, הוא אולי גם המשיח לעתיד לבוא, אנחנו מתקרבים לעסוק בדמותו של משה השומרוני לקראת סוף הקורס אבל נזכור כל הזמן אי אפשר לעסוק במשה שלנו במבודד ממשהים, אפשר לומר משהים, ממשהים נוספים שהיו בעולם, באותו עולם שבו הספרות היהודית הגיעה. אגב אם אני זוכר נכונה גם אחד מהתרגומים הארמיים מוסיף בתרגום שלו ״כל הבן היילוד לעברים״ ואינך יודע אם זה תוספת פרשנית או שמא עמד לפניו איזה מין טקסט כגון זה. >> אני עדיין חושב שזו תוספת פרשנית אבל >> לא נוכל לדעת. מכל מקום, אם הזכרנו את התרגומים הארמיים, בוא נאמר משהו עליהם. >> הזכרנו את תרגומי המקרא >> נכון. >> ועם תרגומי המקרא ראוי לומר שיש לנו תרגומי מקרא לשפות רבות ואולי כיוון שהזכרנו את הספרות היהודית ההלניסטית נאמר למשל שיוסף בן מתתיהו כאשר הוא כותב את הספרים שלו את "קדמוניות היהודים" הוא כמובן מסתמך גם על התרגום היווני על תרגום השבעים, תרגום שנכתב לטובתם של יהודי אלכסנדריה שכבר לא דיברו עברית, אולי לא קראו עברית והיו זקוקים לתרגום. אבל אתה רוצה עכשיו להזכיר >> את הארמיים, אבל אני בהחלט חושב שנכון לזכור שמרגע שעם ישראל עבר לדבר שפות אחרות פרט לעברית, גם בעברית חל שינוי בין עברית מקראית לעברית של המשנה אבל עדיין, ברגע שעברו לשפות אחרות כגון: ארמית לגווניה, יוונית, >> לטינית >> לטינית ,סורית, יותר מאוחר גם יידיש וכולי, צריך היה לתרגם את הטקסט המקראי לשפה המובנת, שאם לא כן, יושב אדם בבית כנסת, מקשיב לטקסט שלא אומר לו דבר וחצי דבר והטקסט מאבד ממשמעותו והופך להיות גווילים עבשים חסרי כל ערך. התרגומים הם אלה ששמרו את החיוניות של הטקסטים ובראש ובראשונה שאנחנו מדברים על תרגומים בהקשר שלנו, אלה תרגומים לשפה הארמית יש כמה וכמה. המפורסם שמהם תרגום אונקלוס, נזכיר אותו, כבר הזכרנו אותו, ונזכיר אותו עוד. אני רוצה להצביע על תרגום אחר, >> אבל רק לפני, משפט אחד, אל נא נשכח משפט שהוא בבחינת Obvious, דבר מובן מאליו ובכל זאת תרגום הוא בבחינת פירוש, כל תרגום הוא בבחינת פירוש ולכן חשובים לנו אפילו התרגומים המילוליים של המקרא כי כבר בהם יש יסוד מאוד מאוד ברור של פרשנות, המגלה לנו כיצד הבינו את המקרא מתקופת אותו תרגום. >> שלא נדבר על האפשרות שהתרגום משקף נוסח שכבר אבד מאיתנו. מכל מקום בואו נתאר לעצמנו את האנשים במאות הראשונות לספירה, כי כבר התקדמנו בהיסטוריה אנחנו כבר לא בתקופת הבית שני בהכרח אלא גם מאוחר יותר, הבאים לבית הכנסת או שומעים בכל מקום אחר דברי תורה עם תרגום, כאשר מקובל היה בציבור לקרוא פסוק בתורה ולאחר מכן לתרגם אותו לארמית, פסוק בתורה, לתרגם אותו לארמית וכך הציבור קיבל תנ"ך מעובד. הוא שמע את הנוסח העברי אבל גם קיבל את הדרך שבה המתרגם או בלשון המקורות המתורגמן שאף להביא את הדברים אל הציבור עצמו, ומעניין ציבור שלא הבין עברית קיבל למעשה רק את הביצוע התרגומי ולא פעם מי שלא ידע עברית לא ידע להבין מתי זה התרגום במדויק ומתי זה תוספות וזה לא חשוב היה, כי מטרת התרגום לא הייתה לתרגם בדייקנות משפה לשפה אלא להעביר מתרבות לתרבות, מהתרבות המקראית לתרבות העכשווית שבה המתורגמן מדבר, בתפיסות העולם של אותם אנשים חלו שינויים בהלכה, לכן התרגום משנה את ההלכה, אפשר לקרוא בתורה ״לא תבשל גדי בחלב אמו״. חד וחלק, התרגום יהיה לא לאכול בשר וחלב וכך הלאה וכך הלאה. התוספות הן רבות ועולם התרגומים הוא עולם מרתק. כדוגמה אחת משפע אדיר שגם התרגומיים הארמיים נותנים בידינו, נביא פסוק אחד ונראה את תרגומו וכאן השארנו את התרגום בשפה הארמית כדי שהציבור הרואה את הדברים גם יהנה מן השפה הזו. בספר שמות פרק ד סופר על חזרת משה ממדין למצריים " ויקח משה את אשתו", זאת ציפורה, "ואת בניו וירכיבם על החמור "וישוב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלוהים בידו". זה המידע שהתורה טורחת לתת כמובן, עניין המטה חשוב מאוד משום שיותר מאוחר המטה הזה יהיה מטה שבעזרתו משה אולי גם אהרון יבצעו את הניסים בעזרתו, אולי גם יבקע ים סוף, אולי זה המטה שבעזרתו יוציאו מים מן הסלע. והנה התרגום, אחד התרגומים, תרגום ארמי המיוחס ליונתן, משום שחכם בשם יונתן שתרגם תרגום אחר זכה שגם זה ייקרא על שמו. >> בטעות כמובן. >> בטעות אבל עדיין כך הוא קרוי ׳התרגום המיוחס ליונתן׳. "ודבר משה", נקרא ארמית "ודבר משה ית אינתתיה וית בנוי "וארכבינון על חמרא ותב לארעא דמצרים". עד פה מי שלא נבהל מן ארמית יכול לראות מילה מול מילה, ויקח ודבר, משה משה, את אשתו ית אינתתיה, ואת בניו וית בנוי, וירכבם וארכבינון, על החמור על חמרא, וישוב ארצה מצרים ותב לארעא דמצרים, זה תרגום מילולי כמעט מילה מול מילה והמשך אני חוזר לפסוק בתורה, ״ויקח משה את מטה האלוהים בידו״, וראו בבקשה מה קורה בתרגום הזה, ״ונסיב משה״, ולקח משה, ״ית חוטרא״, את המקל ולפתע התוספת ארוכה מאוד, "ית חוטרא דנסב מן גנוניתא דחמוי והוא מספיר כורסי יקרא "מתקליה ארבעין סאין ועילו חקוק ומפרש "שמא רבא ויקירא וביה אתעבידו ניסין מן קדם השם בידיה". אני אתרגם כעת לעברית ואנסה להקפיד מילה אחר מילה. אני בשורה השלישית של התרגום הארמי לקח משה את המטה שלקח מן הגן, מן הגינה של חותנו, מיד נסביר, מגינתו של יתרו והוא המטה מספיר, אבן יקרה, מן הספיר של כיסא הכבוד לא פחות ולא יותר אלא מכיסא הכבוד האלוהי, משקלו 40 סאה ועליו חקוק ומפורש השם הגדול והנכבד, שם האלוהים ובו נעשו ניסים מלפני השם בידו. הוא חוזר למילה האחרונה, האלוהים בידו. זה סיפור שלם פה מקופל, שאולי נעסוק בו בבוא העת על כך שבגינתו של יתרו היה תקוע איזה מין מטה פלאים ורק מי שיכול היה לעקור אותו זכה לשאת את ציפורה, משה עקר את המטה. >> משה גיבור בכל זאת, גם גיבור פיזית. >> גם גיבור פיזית, המקל כבד 40 סאה זה משקל רציני והמטה עשוי מספיר, כל זה אין במקרא, על כך שהמטה לקוח מן הגינה, שעשוי מספיר של כיסא הכבוד ושמשקלו 40 סאה ועליו גם חקוק שם המפורש וכולי וכולי. כל הדברים האלה מצא התרגום כראוי להכניס כאן כאשר המטה נזכר לראשונה ואני חוזר ואומר מי שהקשיב לקריאת התורה ולא ידע עברית קיבל סיפור חדש, מעובד, יפה יותר, ציורי יותר, רענן יותר ומבחינה זו דוגמה קטנה זו מעידה על הייתי אומר מאות מקרים שבהם התרגומים הארמיים שלא נדבר על תרגומים אחרים מרחיבים, מוסיפים, מעשירים את הטקסט המקראי וגם אותם יש לזכור בצד החיצוני ויהדות הלניסטית וקומראן ושומרון ותרגומים ארמיים וכמובן מה שנדבר עליו עכשיו הספרות העיקרית המרכזית שתעסיק אותנו מבחינת מבטי שלי לפחות, ספרות האגדה של חז"ל. >> בעצם כפי שאתה הצגת את התרגומים הארמיים, הם בעצם כבר חלק מספרות חז"ל, באותה רוח, בעצם אלה מדרשים, מדרשים שמשוקעים בתוך התרגומים. כשאנו אומרים חז"ל, אנחנו מתכוונים כמובן לקבוצה גדולה מאוד של חכמים שזכו לכינוי חז"ל, חכמינו זכרם לברכה, קבוצה של לפחות 2,500 שמות חכמים ידועים, שחיו נאמר מתחילת הספירה, הלל ושמאי המפורסמים הלכו לעולמם סביב שנת 5 או 10 לספירה ותקופת חז"ל הלכה ונמשכה עד קרוב לכיבוש האסלאם את ארץ ישראל סביב שנת 630 באופן גס מאוד ובתקופה הזאת בארץ ישראל ולא רק בה, גם בבבל הרחוקה וגם במקומות אחרים, דרום אירופה, אסיה הקטנה, תורכיה של היום, קפריסין וצפון אפריקה, ישבו אותם אנשים רבנים, תואר שלא היה בהיסטוריה של עם ישראל קודם לכן, משום שכמה פעמים שלא נאמר משה רבינו הכינוי רבינו למשה ניתן על ידי אותם אנשים הקרויים חכמינו חז"ל שלא יכלו לראות את משה שלא כאחד מהם ולכן הצמידו לו את התואר משה רבינו אבל המקרא אף פעם לא קורא לו רבינו הוא כל דבר פרט לרב. ואותם אנשים חז"ל שהם נתנו לעם ישראל ספרי היסוד בצד התנ"ך כלומר המשנה על ששת סדריה, 6 סדרי משנה, התלמוד הבבלי הטקסט המרכזי שעם ישראל עסק בו ועוסק בו עד היום הזה לצד התנ"ך, ומדרשים רבים. חז"ל גם נתנו לעם ישראל את סידור התפילה שמשה נזכר בו, את הגדה של פסח שכבר רמזנו שמשה לא נזכר בה, ותרגומי המקרא שכבר דיברנו עליהם. כולם יצירתם של חכמינו זכרם לברכה, חז"ל, והזכרותיו של משה בספרות הזאת הם רבות מכדי שניתן אפילו למנות אותם בשל העיסוק האדיר במשה על שלל פניו, נותן התורה, אבי הנביאים, נציגו של אלוהים עלי אדמות, המתפלל וכיוצא בזה. אז התקשינו למען האמת, מה נוכל להביא בשיעור מבוא כדוגמאות בודדות לעיסוק הגדול במשה וחשבנו להביא שלושה טקסטים שונים מאוד זה מזה, אך שוב בוא נזכור אלה טעימות ראשונות בלבד מתוך עולם גדול. נתחיל בקטע מאוד מוכר, כאשר רבי יהודה הנשיא, אחד מחכמינו, שחי סוף המאה ה-2 תחילת המאה ה-3 לספירה כבר התקדמנו בהיסטוריה, חיבר את המשנה שהוא טקסט מאוד מרכזי וחשוב שעליו נבנו במהלך הדורות התלמודים וכמעט כל העולם היהודי. הוא החליט לכלול בתוך המשנה גם מסכת שלמה שתעסוק בענייני דרך ארץ >> התנהגות נכונה והדרך שבה צריך אדם ללכת בעולם הזה, כדי לזכות לתואר "אדם". ואת המשנה, את מסכת אבות, הוא פתח במאמר מאוד ידוע בדמותו של משה. משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, יהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה והם אמרו שלושה דברים ״הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה״. מאמר מאוד ידוע שקופץ ממשה עד אנשי הכנסת הגדולה שהם כנראה חכמים של ימי הבית השני שמתוכם צמח עולם חז"ל, בין היו היסטורית או לא היו, זה הדימוי ההיסטורי וברשימה הזאת שתי דמויות בלבד נזכרות בשמותיהן: משה בסיני, תלמידו הנאמן יהושע, שכבר דיברנו על תפקידו המרכזי כתלמידו, ולאחר מכן קבוצות זקנים, שחיו בסוף ימי יהושע, ומכאן ישירות לנביאים, נביאי המקרא בין אם נביאי המעשה כמו אלישע ואליהו או נביאי הספר כמו ישעיהו ואחרים, והם הביאו לכנסת הגדולה, ועוד קיבלנו מאמר אחד מאוד מאוד מפורסם וידוע והוא "מתונים בדין", זה נאמר לשופטים, לא למהר לחרוץ דין, שתיים, מה שאנחנו עושים כאן, אני מקווה, ״העמידו תלמידים הרבה״ להפיץ תורה, וזה היה חידוש גדול בעולם הקדום משום שבהרבה מקומות התורה והידע נשמרו במסגרות סגורות ולא בקלות הפיצו תורה ברבים, וגם עשו סייג לתורה שפירושו לחוקק חוקים שיגנו על חוקי התורה ומשה כאמור הוא המקור לכל הדברים האלה. למעשה כל פרקי אבות אחר כך. >> אלוהים הוא המקור לכל הדברים האלה. >> סליחה, משה הוא הכלי שקיבל תורה מסיני, אתה צודק, אבל לא מזכירים פה את אלוהים. סיני תורה ומשה, אתה צודק לחלוטין, וכל מה שיבוא אחר כך, מאמרים שונים, כולם בעצם יסודם, במעשה הגדול הזה של משה שקיבל תורה מסיני וכו'. אתה יודע מה מצאתי מאוד מעניין? שאת המילים האלה, עד כמה שהן נראות מאוד יבשות וכו' זכינו אנחנו שילחין אחד מהמלחינים האהובים עלינו בימינו שלנו, שלמה גרוניך. אולי לרגע נשמע כיצד שלמה גרוניך שר את משה קיבל תורה מסיני. "משה קיבל תורה מסיני ״הוא מסרה ליהושע ויהושע "לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים "מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ״ליהושע ויהושע לזקנים ״וזקנים לנביאים ״ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה ״דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים ״הרבה ועשו סייג לתורה ״הם אמרו שלושה דברים הוו ״מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג ״לתורה. ״משה קיבל תורה מסיני". >> נהנת? >> מאוד. >> גם אנחנו. ממשה שקיבל תורה מסיני, ומשלמה גרוניך ששר את השיר הזה נדמה לי בנמל תל אביב מול קהל צוהל של תל אביבים נעבור לטקסט נוסף, שהוא אחד שנבחר מתוך מאות אלפי קטעים הפעם זה מן התוספתא, שהוא חיבור שנתחבר מיד לאחר המשנה וכולל בתוכו דברים שרבי יהודה הנשיא מחבר המשנה, החליט מסיבות אלה או אחרות לא לכלול במשנה שלו. הנה התוספתא, יצירה שנערכה במאה השלישית, בנקודה המסוימת הזאת עוסקת בשאלה מעניינת. התורה מספרת על כך שמשה לקח איתו את עצמות יוסף. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, לקח את עצמות יוסף עמו. בוא נזכור שיוסף מת עוד הרבה לפני שמשה עלה על הבמה, עוד לפני אפילו שהחל השיעבוד במצרים, שהרי הפרעה הראשון לא ידע את יוסף והנה המדרש שואל בעצם ״מנין היה משה יודע היכן יוסף קבור?״ יכולת להשיב בפשטות כולם ידעו אבל המדרש רוצה להעניק ללקיחת עצמות יוסף מימד דרמטי, מרתק יותר, כמעט נסי. הוא מספר לנו סיפור על דמות שודאי נזכור אותה וניתקל בה יותר מפעם אחת, שרח בת אשר >> דמות נשית? >> אישה, אישה. שרח בת אשר שהיא עצמה חידה גדולה כי שרח בת אשר נזכרת במקרא פעמיים בשתי רשימות ולא נאמר עליה דבר וחצי דבר. היא נזכרת ברשימת היורדים למצרים, שהיא רשימה גברית מאוד. ראובן, שמעון ובניהם, שתי נשים ברשימה נדמה לי, דינה בת יעקב ושרח בת אשר דווקא והיא נזכרת ברשימת היוצאים ממצרים בספר במדבר. כמובן אפשר לומר שיש שתי רשימות שונות לא תלויות זו בזו אבל בשביל חכמינו זכרם לברכה שהתנ"ך הוא שלם, הרמוני, אחיד, הם עמדו בפני השאלה איך יכולה שרח להיזכר גם בין יורדים למצרים ובין היוצאים ממצרים. >> עברו כמה שנים טובות בינתיים. >> עברו כמה שנים טובות מאוד, ונעסוק בשאלה כמה שנים עברו בין ירידת מצרים ליציאת מצרים, לפי המדרשים ולפי התרגומים וכו'. מה שאומר לנו כאן המקור, שבעצם מי שזכרה היכן יוסף קבור זו שרח בת אשר. היא הצילה אותנו בזמן יציאת מצרים. מדוע? משום שיוסף השביע את עם ישראל לא לצאת בלא עצמותיו והמצרים ששמעו את יוסף, כך המדרש, משביע את בני ישראל, מצאו דרך נפלאה למנוע את יציאת מצרים. אם יעלימו את עצמותיו של יוסף לא נוכל לצאת ממצרים. והקורס הזה היה מתקיים באוניברסיטה של אלכסנדריה או מי יודע היכן. למזלנו הייתה שם אישה זקנה מאוד אבל צלולה מאוד. ואמרו, נחזור לטקסט, שרח בת אשר הייתה באותו הדור. באיזה דור? בדור משה ובדור יוסף. ״הלכה ואמרה לו למשה בנילוס נהר יוסף קבור, ״שעשו לו מצרים שפודין של מתכת וחברום בבעץ״. בעץ זה סוג מסוים של מתכת ניקל, אבץ או משהו כזה, כלומר עשו לו תיבה או ארון ובתוך הארון הזה היה ממתכת כבדה ושקעו אותו בנילוס נהר, בתוך הנילוס משתי סיבות, אחת כמובן כדי להעלים אותו מפני ישראל, והשני משום שיוסף הוא זה שהביא ברכה למצרים, ובזכותו הארץ הזו נחלצה מרעב. הנילוס הרי הוא מקור החיים של מצרים. ״הלך משה ועמד על נילוס נהר ואמר״. אני רוצה להזכיר זה לא במקרא זה הכל מדרש. ״הלך משה ועמד על נילוס נהר ואמר: יוסף ״הגיעה השעה שהקב"ה גואל את ישראל הרי השכינה מעוכבת לך״. גם הקב"ה מתעכב. ״וישראל מתעכבין לך״. גם עם ישראל תקוע, ״וענני כבוד״, שעל פי המדרש ליוו את עם ישראל, ״מעוכבין לך. ״אם אתה מגלה את עצמך מוטב ואם לאו נקיים אנו משבועה שהשבעת את אבותינו״. ואז בניגוד לכל חוקי הפיזיקה אבל בהתאם לחוקי הנס ״צף ארונו של יוסף ונטלו משה ובא לו״, ואנחנו עכשיו כאן בזכותה של שרח יצאנו ממצרים. המסורת הזאת כמובן, כבר אמרתי, אין לה יסוד במקרא. היא מוסיפה אלמנט דרמטי, היא נותנת לאישה תפקיד חשוב ונראה עד כמה חשוב תפקידן של נשים בסיפור יציאת מצרים וכמובן גם מגדילה את דמותו של משה שמסוגל היה בדיבור להציף ארון ואני כבר רואה לנגד עיניי מישהו בקהל של הדרשן הזה שככה נענע בראשו בספקנות ואז אמר לו הדרשן, וזה בהמשך הקטע, למה אתה תמהה? אלישע תלמידו של אליהו הציב גרזן, נכון? מסופר בספר >> מלכים ב' פרק ו' בפסוקים הראשונים. >> אז אם אלישע תלמידו של אליהו הציף ברזל משה רבנו, מורו של אליהו קל וחומר ועכשיו אנחנו כבר מאמינים במסורת לחלוטין. דוגמא אחת מיני רבות למסורות אגדיות, ובהן נתקל במהלך הפגישות שלנו עוד ועוד. אולי נסיים את המסורות מתקופת חז"ל בדבר שונה לחלוטין לא עניין הלכתי, משה קיבל תורה מסיני ולא מסורת אגדית אלא סיפור מרתק מאוד שמופיע בתלמוד הבבלי כפי שכתוב מסכת מנחות, שמספר סיפור מרתק. ״אמר רב יהודה אמר רב״, זה שם בבלי, חכמים בבליים, רב יהודה אומר בשם חכם ארץ ישראלי שירד לבבל רב. ״בשעה שעלה משה למרום״, זה כמובן סיפור מתן תורה ״מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות״. שימו לב כמה האנשה יש כאן. יושב הקב"ה וגומר לסמן את ספר התורה על ידי עשיית כתרים לאותיות, ומהם הכתרים לאותיות? הם אותם סימנים קטנים שנוהגים בספרי תורה, כל עדה על פי מנהגיה, לסמן על אותיות מסוימות כמו שאתה רואה פה על ה-צ' ועל ה-ש' ועל ה-נ', אלה הכתרים של האותיות. ויושב משה, סליחה, יושב הקב"ה וקושר כתרים לאותיות בשעה שעלה משה כאמור, מצאו יושב וקושר כתרים לאותיות, כלומר התורה עוד לא מוכנה. ״אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך?״ למה התורה מתעכבת? הגיע זמן מתן תורה. ״אמר לו״, הקב"ה למשה: ״אדם אחד יש >> שעתיד להיות, יש פה ערבוב של זמנים, הוא כבר ישנו וגם עתיד להיות' "בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו"' על עקיבא בן יוסף ניתקל עוד בקורס. "שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ "תילי תילין של הלכות", כל אחד מאותם כתרים הקרואים קוצים, עולם שלם של הלכות רבי עקיבא יבנה עליהם. ״אמר לפניו, משה, ריבונו של עולם הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך״, תסתובב ובאופן פלאי משה מסתובב ומוצא את עצמו בבית המדרש של רבי עקיבא. להגדה אין גבולות של זמן, אפשר לנוע בזמן קדימה ואחורה. הסתובב. הסתובב משה, מגיע לבית מדרש, "הלך וישב בסוף שמונה שורות", כלומר בשורה האחרונה. בבית המדרש ישבו בתקופת חז״ל התלמידים על פי בקיאותם, וניסיונם וותיקותם. הוותיקים בשורה הראשונה וכך הלאה וכך הלאה והטירונים בשורה האחרונה. משה מתיישב בסוף השורה האחרונה ותראה איזה יופי ״ולא היה יודע מה הם אומרים״, משה לא הבין דבר וחצי דבר. זה ביטוי נפלא הם לומדים את תורת משה והוא אינו מבין דבר. >> וזה תחושה נפלאה של חז״ל שמשהו השתנה בהיסטוריה, דברים לא נשארו כפי שהם. יושב משה, שומע שיעור ולא מבין דבר על מה מדברים ״ותשש כוחו״, תשש כוחו פירושו שהיא מין ריקנות נפשית, הוא לא מבין מה קורה כאן בכלל. ואותו אדם ששומע מפיו יוצאות מילים הוא אותו אדם שיקשור קשרים, תילי תילין של דברים על הקוצים האלה. ״כיוון שהגיע לדבר אחד״, הגיעו לנושא כלשהו, אמרו לו תלמידיו, לרבי עקיבא, ״רבי, מנין לך?״ זה נפלא שתלמידים, כך צריך להיות, לא מהססים לשאול את המורה מנין לו מה שהוא אומר. גם עם כל גדולתו של רבי עקיבא, אמרו תלמידיו ׳רבי, מנין לך הדבר הזה?׳ ״אמר להן הלכה למשה מסיני״ וזה משה הבין. הבין סיני, הבין משה, אולי לא הבין את המילה הלכה, אבל הבין שמשהו כאן הוא מילא תפקיד כלשהו. הנה אומרים משה בסיני ואז ״נתיישבה דעתו״. לא שהוא הבין על מה דיברו, אם זה היה נושא תפילין או כל דבר אחר שהוא ׳הלכה למשה מסיני׳, אבל משה הבין שעוד זוכרים אותו והתפעם מן הידע האדיר של אותו רבי עקיבא שעל כל קוץ תילי תילין חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, קפצנו בזמן חזרה 1500 שנה או משהו מעין זה, ואמר לו ״ריבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?״ תראה את גדולתו של משה שעליו נאמר גם כן לא מזמן ״עניו מכל אדם״, אומר מי אני שאתן תורה? יש לך אדם כזה. אמר לו תשובה אכזרית ״שתוק, כך עלה במחשבה לפני״. זה תשובה איומה שאומרת, אל תדבר כך הוחלט, כך עלה במחשבה, כלומר עוד לפני בריאת העולם, שלא היה עולם, הייתה רק מחשבה אלוהית, זה היה רעיון. לפני בריאת עולם, יש אלוהים והמחשבה, כבר במחשבה האלוהית הוחלט שכך יקרה. אמר לפניו אוקיי, יפה, ״ריבונו של עולם״ אנחנו עכשיו שלוש שורות מהסוף. ״הראיתני תורתו, הראני שכרו״, לפחות אני אראה מה יהיה שכרו שלו משום שמשה סבור מה שכרו של רבי עקיבא ודאי אני אקבל יותר מזה. אמר לו, בבקשה ״חזור לאחורך.״ תסתובב. ״חזר לאחוריו וראה״, משה, ששוקלים את בשרו של רבי עקיבא במקולין. כלומר הבשר שלו תלוי על אנקולים פשוט ומוכרים את בשרו לכלבים, למאכל. זו המסורת המפורסמת מאוד על מותו של רבי עקיבא על קידוש השם סרקו את בשרו במסרקות ברזל ולאחר מכן חילקו את גופתו ומכרו אותה למאכל כלבים. זה מה שרואה משה רבנו והוא לא מבין את הפער האדיר בין גדולת רבי עקיבא לבין סיומו. ״אמר לפניו״, משה, ״ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?״ התשובה האיומה ״אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני״. הסיפור הזה ראוי לעיסוק הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו עשינו, אבל הוא מראה שמשה למעשה לא מת בעולם המקראי. משה ממשיך לחיות גם בספרות שלאחר תקופת חז״ל, פה הוא מבקר בבית מדרשו של רבי עקיבא, נראה יותר מאוחר שגם רבי עקיבא תואר כמעין משה רבנו חדש, זה סיפור מרתק מאד על ההתפתחויות של עם ישראל, לתפקיד המרכזי של משה מצד אחד, תורה שבכתב ורבי עקיבא מצד אחר, תורה שבעל פה. ושוב דוגמה אחת בלבד לעושר האדיר שספרות ההגדה של חז״ל מעניקה לנו שנעסוק בדמותו של משה.
